<h1>מגן אבות להמאירי סימן ח'</h1>
<h2>דף לה.</h2>
ומ"מ קשה לן בדברי הרב שהרי הוא עצמו כתב בהלכות חמץ ומצה (פ"ח ה"ח), במצה ומרור נוסח על אכילת מצה ועל אכילת מרור, וכן קשה לי לדבריו מקרא מגילה ופדיון הבן וספירת העומר — אלא שאפשר לדעתי לישבם כמו שאבאר — וכן מכל מקום הטעם שנתן הרב בביעור לא נהירא לי שהרי אינו גומר בדעתו לבטל עד שיבדוק שאין עיקר הבטול אלא לאחר בדיקה. ואף הרב ר' משולם בהסכמת הרב הגדול אביו הרב ר' משה בר יהודה אף הם פוסקים כדברי הסוגיא וכתירוצין שבה וכוללים בענין זה שכל מצוה שהוא עצמו חייב בה מברך בלמ"ד כגון תפלין וציצית ואף באותם שאפשר לעשותם ע"י שליח כתקיעת שופר ונר חנוכה, כל שעושה אותם ע"י עצמו מברך בלמ"ד כגון אב במילת בנו, ואדון במילת עבדו וכל אדם במילת הגר. ואף הם היו נוהגים בלאכול מצה ולאכול מרור. ומ"מ לולב הואיל ומדאגבה נפק ביה מברך בעל, וכן נט"י וטבילה, וכן מצות שאינן חובה עלינו כגון שחיטת חולין ומילת בן חברו וביעור שהוא בעל, הם מפרשים מפני שהם ממין אלו, מאחר שאם יודע שלא נשתמש בו חמץ אינו צריך בדיקה. ומגילה אף היא הואיל ועל הקריאה מברכין ואין חובה עליו לקרות אלא לשמוע מברך בעל, אבל שופר שמברכין על השמיעה דוקא בלמ"ד, ולא קבעו לברך על התקיעה מפני שיש תקיעה שאין אדם יוצא בה כגון תקיעה בבור, וספירת העומר הואיל וזכר בעלמא הוא, הדין הוא כברכת הרשות ומברכין בעל. וכן תפלין של ראש הרי הוא כברכת הרשות הואיל ואם לא סח אינו מברך, ואע"פ שאנו מחזיקין את הכלל באימתי, ומצד מה שכל הדברים שבסוגיא מתקיימים בו, מ"מ הטעם שהם נותנים בביעור לא נהיר לן, דמ"מ מאחר שצריך לו לבדוק בו אינו כדבר הרשות, וכן במקרא מגילה אע"פ שיש ביניהם בלשון אין ביניהם שנוי בענין, וספירת העומר בזמן שבית המקדש קיים היה מן התורה, ואף עכשיו היא מצות עשה מן התורה לדעת רבינו משה ז"ל (רמב"ם הלכות תמידין ומוספין פ"ז הכ"ב) אע"פ שיש חולקים בדבר כמו שביארנו בסוף פסח ראשון, ונוהגת בכל מקום ובכל זמן, ואף תפלין של ראש מצוה גמורה היא וצריכה ברכה אחר שסח. וכן קשה לרבה..... פדיון ולא נתנו בה סבה.
והרני כותב לפניכם דעתי בענין כללים הללו ומישב את הברכות להיות טופס שלהם בא על נכון בכולם, והוא שאני נמשך אחר דבריו של רבינו משה ז"ל ושל הרב בדרשי ז"ל ושל הרב הגדול ר' משה בר יהודה להיות כל הדברים שבסוגיא מתקיימים לענין פסק אע"פ שנאמרו על דעת האומר לבער, שלא נפסקה הלכה בעל ביעור לפסול את הראשונים האמורים, לדעת האומרים לבער, אלא שמטעם אחר נפסקה הלכה בעל ביעור, והרי שאתה למד מן הסוגיא שאין מברכין בלמ"ד אלא בשלשה תנאים, אחד שתהא המצוה חובה על כל פנים, לאפוקי שחיטת חולין שאם רוצה לאכול שוחט, ואם רצה שלא לאכול אינו שוחט, וכן בטבילה ונט"י ודומיהם. והשנית שאף בדבר שהוא מצוה עכ"פ צריך שיהא מעשה המצוה נעשית ע"י מי שאותה מצוה מוטלת עליו, הן במצוה שאי אפשר עשייתה ע"י שליח כגון ציצית ותפילין ודומיהם הן באותם שאפשר לעשותם ע"י שליח כגון מילת בנו ומילת עבדו ודומיהם, הן שיהא חייב בה הוא לבדו, הן הוא ואחרים עמו. והשלישית שתהא הברכה קודמת לעיקר המצוה ולאפוקי לולב.
והריני מצרף בהם תנאי רביעי מצד הביעור, והוא שפסקו לברך בשעת הבדיקה על הביעור, מצד שכונת התורה במצוה זו היא הביעור, והרי הביעור אינו עד למחר וא"כ הדבר שהברכה באה עליו אינו תיכף לברכה כשאר הדברים, ואין לשון למ"ד נופל אלא כשהמעשה תיכף לברכה וכל שיש בו ארבעה תנאים אלו מברכים בלמ"ד, חסר אחד מהם מברכים בעל. ומעתה אנו מברכין לשמוע קול שופר, לישב בסוכה, להניח תפילין, להתעטף בציצית, לאכול מצה ולאכול מרור. וכדאיתא בספרים מדויקים בלאכול מרור (פסחים קי"ד:) בשמועת היכא דאיכא שאר ירק, וכמו שכתבנו בפרושנו ובחבורנו הגדול. וכן לאכול את הפסח ולאכול את הזבח, וכדאיתא בתוספתא (פסחים פ"י בסופו). וכן להפריש תרומות ומעשרות כדאיתא בתוספתא של ברכות (פ"ז), וודאי [כן] הדין לחלה, ואף הרב אלפאסי ז"ל (רי"ף פסחים פא סי' תש"א) כתב בסוף שמועה זו נדה קוצה לה חלה לברוכי להפריש חלה, וןכ להדליק [נר] חנוכה, לקרוא את ההלל, לקבוע מזוזה, למול את הבן, למול את העבדים, למול את הגרים, להטיף ממנו דם ברית, להכניסו בבריתו של א"א, ובשחיטת קדשים שלו לשחוט, ושאר המצות שחסר אחד מהתנאים אלו מברכין בעל, והלכך מברכין על השחיטה ועל מצות העירוב ועל הטבילה ועל נטילת ידים, שכל אלו אם אינו רוצה לאכול או רצה שלא לאפות ולא לבשל או רצה לעמוד בטמאתו אינו חובה עליו. וכן ענ"ט לולב אחר שעיקר המעשה קודם הברכה, וכן יש לדין ג"כ טעם זה בנט"י ובטבילת גר. וכן לדעתם בספירת העומר אחר שבזמן המקדש היתה קצירתו שהוא עיקר הענין קודמת לברכה. וכן הביעור, אחר שאין הביעור תיכף לברכה, כן על המילה במל בנו של חברו, ועל קביעת מזוזה בקובע מזוזה לחבירו, אחר שאין מעשה המצוה על יד מי שהוטלה עליו אותה מצוה בפרט, וכן כל הדומים לאלו.
ואם תשיבני כסוי הדם שכל הדרכים האלו בה, ואעפ"כ מברכין בעל. נגררת היא אחר השחיטה. וכן אם תשיבני פדיון הבן, בזה עיקר המעשה על ידי כהן, אע"פ שהמצוה על האב. וטבילה שמברכין בעל, כבר ביארנו שברכת הרשות היא שאם רצה עומד בטמאתו. וכן יש קצת טבילות שקודמות לברכה כגון טבילת גר וכדקא אמר' דאכתי גברא לא חזי, וספירת העומר אף היא כבר הותחלה המצוה בקצירה שהיא קודמת לספירה, וכדאיתא במנחות (ס"ד.), ומקרא מגילה נ"ל הטעם מפני שהכפרים מקדימין ומוסרין להם בקי, והרי שהם יוצאים עפ"י אותו בקי שאין חיוב עליו באותו הזמן, ונמצאת הקריאה באה ע"י מי שאין חיוב המצוה עליו באותה שעה, ואף בזמן המצוה רוב בני אדם אינם בקיאים והולכים אצל בקי להוציאם אע"פ שכבר יצא הבקי, ותפלין של ראש אף היא כבר הותחלה המצוה בשל יד, עד שאם לא שח לא הוצרך לברכה אחרת. והרי נתיישבו השמועות ונתפשטו הקמטים ומנהג אבותינו ורבותינו נ"ע במקומו עומד, כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו.
